כשענת נעצה בי את עיני האיילה החומות הגדולות והעצובות שלה באי אמון, חלפה במוחי המחשבה שמזמן לא ראיתי עיניים כל-כך יפות ועם זאת כל-כך מיואשות. היא היתה גם חכמה, אינטלגנטית ושנונה ועבדה בעבודה מכניסה. אף אחד ממכריה וידידיה הרבים לא הצליח להבין מדוע דווקא היא, בגיל 38, עדיין רווקה.

באותה פגישה אסנת הגיעה נסערת מאוד, כמעט על סף בכי. "זה בגלל הבת שלי, לירי" הסבירה בקול רועד "אני לא יכולה להתמודד איתה יותר" היא שלחה יד אל קופסת הממחטות שנמצאת דרך קבע על שולחני ואספה מלוא החופן, "אני יודעת שזו בושה שאמא לא מסתדרת עם הבת שלה, היא בסך הכל בת ארבע, אבל כל כך קשה לי איתה עד שלפעמים אני חושבת.."

אורי נע בכיסאו באי נוחות אולי בפעם המאה. הוא נראה אבוד לחלוטין.
"אז מה לעשות?" שאל "לעזוב את שלומית או להישאר איתה?"
"מה היית מעדיף שאומר?" התחכמתי. הוא היחיד שיכול לדעת מה הכי טוב בשבילו.

כשיובל נכנסה לחדר לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהפעם לחייה סמוקות מעט ופניה מרוגשות.

היא התישבה על הספה ופרסה רגליה קדימה בתנוחה לא אופיינית. לפני שנה וחצי שכרה יובל דירה בתל אביב אותה כינתה "עיר החטאים" ומאז לא הפסיקה להיות מחוזרת לרגע. לא יכולתי שלא לתהות על מי תספר הפעם, מי הוא הבחור החדש שריגש אותה כל כך. המתנתי בסקרנות רבה למוצא פיה.